ניוזלטרים של שרוני

להיפרד וללמוד
אין דבר יותר כואב מפרידה מגבר שאת אוהבת, אולי אפילו כואב יותר כשאת עושה את זה בעצמך, ביוזמתך.

כשיום אחד את מתעוררת בבוקר אחרי לילה של שינה טרופה,
מזיעה בכל גופך, מבינה שעם כל האהבה הגדולה משהו
לא עובד. פשוט לא עובד. ואת אוהבת, מאד אוהבת.

כל יום שעבר בחודשים האחרונים חיפשת את התיקווה, חיפשת את השינוי
הגדול שיגיע, התבוננת בכל גיץ של התנהלות או התנהגות ורצית לראות
את האור. אבל האור הופיע, ניצנץ וכבה מיד. אבל את רצית להאמין,
רצית להאמין שיש פה אהבה, רצית להאמין שעוד יש על מה להילחם.
ואת נלחמת. את דיברת איתו, את ניסית לשנות כל דבר שהוא אמר
שלא טוב, את שיקרת את עצמך ואמרת שאולי את זאת שלא מבינה,
את זאת שלא בסדר, אז זאת שמובילה אותו להתנהגות הלא זוגית הזאת.
ניסית לקחת את האחריות עליך. זה מה שעושים, זה הדבר הנכון לעשות
אמרת לעצמך… קודם כל תסתכלי איפה את לא בסדר…
ואת אכן הסתכלת, בדקת וניסית לתקן ואפילו הצלחת, אבל לא את הקשר
איתו. ואז יום אחד הבנת שהמשפט "זה לא אני זה אתה" הוא בדיוק זה.

קמת בבוקר, הלכת לעבודה כשאת לא יכולה לנשום, כשכאילו משהו תקוע
בגרון, האוויר בסרעפת פשוט לא ממש עובר. ניסית לעבור את היום כרגיל,
אבל כשנסעת הבייתה השלב האחרון כבר החל. הדמעות הופיעו בעיניים
כאילו שכבר נפרדתם. הוא עוד לא ידע ואת כבר החלת להתאבל על הקשר.
עד שהגעת הבייתה הדמעות כבר יבשו, הנחישות והעמדה שמגיע לך יותר
חזרו אליך. הוא שאל כשנכנסת "משהו קרה?" ואת הושבת אותו לשיחה,
וזאת הייתה שיחה קצרה כי הכל כבר נאמר בכל אותם החודשים שבהם
הוא פשוט לא הקשיב, אז כבר לא היה הרבה מה להגיד והוא לקח את הדברים
ואחרי שעה הוא כבר לא היה שם.

ישבת עם הראש בין הידיים וחשבת שאת עומדת לבכות. אבל את לא בכית,
את הרגשת שעשית את זה. ’כן, עשיתי את זה’ אמרת לעצמך ואפילו שלחת
לחברים שלך הודעה על מסיבת פרידה, יציאה אירונית או צינית לא ברור אבל
זה מה שהרגשת. לא באמת עשית מסיבה אבל השלושה ימים הבאים היו
מלאים בפגישות עם חברים. אותם חברים שלא ראית כבר שנה בגללו. אותם
חברים שרק זכו לשמוע אותך בטלפון התייצבו שם עבורך. אם בגלל הסקרנות,
אם בגלל הנאמנות, הם היו שם. ואת פירקת ושפכת כל מה שלא אמרת להם חודשים.

וכשהשלב הזה נגמר, נזכרת בריח שלו, נזכרת ברגעי הקסם, כי את הדברים
הרעים אנחנו לא רוצים לזכור, אנחנו רוצים לשכוח ושוב, שוב רצית אותו לידך.
חשבת לעצמך שאולי זה המחיר, אולי כך זה אצל כולם, ולמה לעזעזל שמישהי
אחרת תקבל אותו? למה שמישהי אחרת תזכה בכל מה שאת בנית?

TIME OUT
ואז הגעת אלי. ואחרי ששפכת את הכל פתחנו מחברת ורשמנו כמו תלמידות טובות
מה למדנו, רשמנו איפה זה חזר במערכות יחסים קודמות, רשמנו איפה כבר
ידענו הכל על אותו בחור ובחרנו להתעלם.
ואך זה בשיר של שלמה ארצי? "זה עוד כואב וזה גם יכאב, אבל בסוף זה יעלם…"

זה לא מספיק לדעת להתנהל נכון בזוגיות עם גבר, צריך גם לדעת לבחור
אותו נכון. לא כל הגברים בשלים לזוגיות גם אם היא תהיה הכי מושלמת
בעולם עבורם, לא כל הגברים רוצים את אותם דברים שאת רוצה.
את חייבת ללמוד לא להתעלם מסימני האזהרה והם תמיד תמיד שם.

עשי לעצמך כשלב א’ רשימה פשוטה של התכונות שלא יכולת לסבול
בבני הזוג הקודמים שלך. אחר כך חזרי אחורה במחשבתך ונסי לבדוק,
האם הסימנים היו שם עוד בשלב ההתחלתי של הקשר? האם הם היו שם
כשזה עוד לא היה כל כך כואב לקום וללכת?

היקום מתפוצץ מצחוק…
ליקום יש דרך מעניינת ללמד אותנו דברים. הוא פשוט מביא לנו את
אותן בעיות בתחפושות שונות, בבגדים שונים, בשמות שונים, הוא מביא
את אותם צרות, אותן תכונות שאנחנו לא יכולות לסבול ובוחן אותנו,
האם היא תקלוט ותתרחק או תשאר לסבול כמו בפעמים אחרות? הייקום
בוחן אם אכן למדנו את השיעורים, אם אכן הבנו את המסר.

תחשבי על זה, זה בהחלט מאד רומנטי וחשוב להיות מסוגלת לבכות,
להיות מסוגלת להרגיש, להיות מוכנה להיות פגיע באהבה, אבל
מה כל זה שווה אם לא לומדים דרך אותם אהבות כושלות למצוא את האמיתית?
מה כל זה שווה אם לא נפגוש את האחד שלנו ונוכל לומר שהוא היה שווה
את כל "השיעורים" הללו?