ניוזלטרים של שרוני

גבר או קבר? / שרון רובינשטיין 

האם את בונה לעצמך חיים עם הגבר שאת איתו או חופרת לעצמך את הקבר?

זה הסיפור של מיכל (שם בדוי כמובן) שהגיעה אלי

לפגישת ייעוץ אישית לפני כשבוע או סיפור על מה קורה

כשהחבר שלך, "הגבר שלך" או איך שאת רוצה לקרוא

לזה הופך להיות הסיוט שלך.

הסיפור של מיכל התחיל לפני שש וחצי שנים, מיכל, בת 35,

עורכת דין גבוהה ומאד נאה מרעננה, הכירה את עידו שהיה

לכל הדעות "גבר – גבר", חתיך, שרירי, גבוה, חכם ואפילו

מצליחן. מיכל אמרה עליו "אין דברים כאלו…" היא הרגישה

שזכתה ובגדול.

אחרי שלושה חודשים היא גילתה את הקמצנות. היא ידעה

עליה קודם, היא הרגישה בקיומה בניואנסים קטנים אבל

בחרה להתעלם. ואז יום אחד זה היה מול עיניה. אבל אז

היא כבר הייתה מאוהבת.

"מי שקמצן בכיס, קמצן גם בלב…" אמרו לה, אבל היא

לא רצתה לשמוע. "אני אתמודד" היא אמרה. וכך עשתה.

היא התמודדה עם הקמצנות אבל גם גילתה שהקמצנות

לא נמדדת רק בכיס אלא גם בלב. עידו לא בדיוק הרעיף

על מיכל את רצונותיה או צרכיה… הוא הזמין לבילויים,

הזמין למסעדות, אבל כל זה תמיד היה מה שהוא רצה,

לעולם לא משהו שהיא בחרה בו. עידו ידע בעיקר

לבזבז על עצמו. אבל לעידו היה את הקסם שלו…

למשל, המילים "אני אוהב אותך…" היו שגורות בפיו.

ומיכל? היא התלהבה, היא רצתה להאמין, היא רצתה

להיות נאהבת.

אחר כך מיכל גם גילתה שתחומי העינין שלהם מאד מוגבלים,

כן, שניהם אהבו בילויים ומסיבות אבל בכך זה הסתכם

וכשמיכל רצתה לנסוע לראות מקומות היסטורים, גלריות,

מוזאונים או מופעי תרבות, עידו סירב. זה היה ביזבוז

כסף מבחינתו. זה היה עוד סימן לצרות (מלשון צר) העולם של עידו.

 

וניחא הקמצנות וצרות העולם של עידו, היה עוד משהו.

בעייתי ביותר. התקפי הזעם של עידו. אחרי חודש וחצי

שעידו ומיכל היו יחד הם נסעו לאילת ברכב, בדרך

כמשהו היתולי בין השניים הטיזה מיכל על עידו מים

מבקבוק המינרלים שהיה בידה.

האוויר החם, הנסיעה הכייפית, המוסיקה שברקע

והצחוקים שקדמו לתקרית לא ממש הפריעו לעידו להתברג

תוך כמה שניות לתוך התקף זעם ולצעוק ולצרוח על מיכל

כאילו לפחות הרגה לו את החתול כרגע.

מיכל הביטה בו במבטים נפעמים, "כולו מים, מה יש לך?"

אבל עידו המשיך לצרוח: "לא שופכים מים ברכב, זה מושבי

עור, הם יהרסו! את לא נורמאלית, לא עושים דברים כאלו!

גם לא בצחוק!!!" מיכל נעלבה. שתקה ביתר הדרך לאילת.

אבל עידו לא התנצל. הוא גם לא ניסה לפייס במיוחד.

מיכל סימסה לחברה וזאת ענתה לה: "טוב, הוא בטח רגיש

לגבי הרכב שלו…" מיכל החליטה לרדת מהעינין.

הסופ"ש היה כייפי.

התקף הזעם הבא קרה בטיול לחו"ל, וכך מידי כמה חודשים

עידו היה מקבל התקף זעם על משהו אחר… מיכל למדה לספוג

ולשתוק.

אבל בכל פעם משהו נוסף להתקף הזעם של עידו,

פעם זה היה מילה כמו "דבילית אחת.." ופעם זה היה "את

לא טיפשה אז למה את מתנהגת ככה…" וגם היו פעמים

שמיכל קיבלה "מחמאות" כמו "את אפס, מי את בכלל,

את שום דבר…"

מיכל ספגה וספגה. כשהיו משלימים עידו היה אומר לה: אל תשפטי אדם ומילותיו

ב"עידנא דריתחא" היו לו כל מיני משפטים מרשימים כאלו, כשהמשמעות הייתה

"אני לא באמת מתכוון למה שאני אומר בעת זעם אז אל תשפטי אותי בזמנים אלו".

ומיכל ניסתה לא לשפוט. אבל המילים שלו חילחלו עמוק.

היא הרגישה פחות שווה כי לא הרוויחה כמוהו, היא הרגישה פחות כי הוא אמר

לה בכל פעם שהיא אפס, היא הרגישה "לא שווה" אם עלתה בקילו שניים במשקל

והוא אמר לה "את יפה גם שאת שמנה… " כאילו בחמידות ולעיתים גם הוסיף

"את לא פצצה כמו שהיכרתי אבל עדיין נראת טוב…" אמר לה אחרי שלוש שנים.

העובדה שהוא עצמו העלה 8 קילו באותה תקופה לא גרמה לו להרגיש שיש

קצת בעיה עם הערה כזאת…

מיכל נהנתה מהסטאטוס, היא אהבה להיות בת זוג של בחור נאה, חכם,

מצליחן, והוא אפילו היה בעל חוש הומור.

עידו ומיכל נפרדו מס' פעמים. ובכל פעם מיכל הייתה פונה לחברתה הטובה

ואומרת לה: "אבל מי ירצה אותי שגם יהיה מוצלח כמוהו…" החברה לא הייתה מאמינה,

היא הכירה את מיכל בעלת הביטחון העצמי, הערך העצמי הגבוה, מי זאת

מיכל הזאת? לאן נעלם הערך העצמי הגבוה שלה? למה היא מרגישה כל כך

נחותה לפתע? מה השנים איתו עשו לה?

זה באמת לא קרה ביום אחד. זה היה תהליך. בכל התקף זעם של עידו

מיכל קיבלה עוד "מחמאות", עוד "טיפוח ערך עצמי" בחסותו של עידו.

מיכל אמרה לעצמה שהוא כזה… הוא פשוט מתעצבן משטויות.

היא גם אמרה לעצמה: "אני לא מספיק רגישה לדברים שחשובים לו

ולכן הוא מתפוצץ עלי ככה…" כך למשל היא הצדיקה את אותו ערב

בולנטיינ'ס דיי בו הם הלכו לארוחה רומנטית במסעדה בתל אביב כשבאמצע

הארוחה מיכל הרימה מזלג כדי להאכיל את עידו בקצת מהלזניה המדהימה

שהיא הזמינה "אתה חייב לטעום את זה…" היא אמרה וקירבה את המזלג

לפיו. עידו לא ממש שם לב וזז לכיוון הלא נכון. טיפה קטנה של רוטב

מהלזניה נפלה על החולצה של עידו. עידו השתולל. חצי מסעדה חוותה את

מורת הרוח של עידו. "את באמת מפגרת את יודעת! את יודעת כמה

עלתה לי החולצה הזאת?! מי ביקש ממך להאכיל אותי? תעשי לי

טובה אל תאכילי אותי יותר איי פעם!" לא עזרה למיכל העובדה שהיא

מיד קמה והביאה מגבונים לחים, סודה וחומר להסרת כתמים,

כלום לא עזר. עידו הכריז על הערב כגמור וכך הרס גם את וולנטיינ'ס.

ומיכל שתקה.

כשמיכל גוללה את סיפורה לפניי לא הבנתי מה גרם לה להישאר

עם עידו כל כך הרבה זמן.

"תביני שרוני, הוא סוג של מושלם. הוא כימעט ולא עושה טעויות.

הוא מבריק, חכם, נקי, יש לו ריח מדהים וחוש הומור מטורף… "

ואיך הסקס שאלתי?

"סביר, הוא לא מהמפנקים במיוחד…המממ… בכלל לא."

ואת בסדר גם עם זה? שאלתי. "כן" היא ענתה. "זה לא הכי חשוב".

אז מה קרה שהחלטת "דיי"? אני בטוחה שיש לך הרבה סיפורים

כאלו.

"כן, יש הרבה" היא אמרה. היא סיפרה על יום הולדת שחגגה לעצמה

כי הוא סירב להתאמץ בשבילה, היא סיפרה על חוסר הרצון שלו בילדים

כי הם "עלויות כלכליות נוספות" ועוד דברים אחרים שאפילו אותי

שרגילה לסיפורים לא קלים זיעזעו.

"ביום חמישי האחרון היינו בחתונה, הוא דיבר שם עם מישהי שלא הכרתי,

הייתי יום לפני מחזור ומאד רגשנית… שאלתי מי זאת ולמה הוא לא

הכיר לי אותה… הוא אמר שהיא עובדת במשרד השכן כבר 8 שנים

והיא נעלמה לאחרונה משם, ביקשתי ממנו שיזמין אותה לשולחן

ויכיר בינינו. הוא סירב ואני מאד נעלבתי. הוא ניסה לדבר איתי

וכשחזרתי על בקשתי בשנית הוא פתאום "התהפך" ונכנס לתוך

התקף זעם. יצא מחוץ לאולם, כשאני בעיקבותיו מנסה להרגיע אותו.

אבל הפעם זה לא הסתיים רק במילים מעליבות ופוגעות כמו:

"את אפס" ו"מי את חושבת שאת? "בת זונה אחת, מנסה להשפיט אותי

ליד החברים שלי…אני לא הולך להכיר לך אף אחד בעולם! את כמו ארנק,

לוקחים אותך ומחזרים אותך ושמים דברים בפנים, את לא יותר מזה! את שומעת?

את אפס! איזה משפחה, הורים שבקושי מדברים אחר עם השני…, כל אחד עם

מחלה אחרת…" ועוד מכות מתחת לחגורה אחרות… את מבינה, הוא לא הסתפק

בהעלבות והשפלות מילוליות הפעם…" והיא המשיכה וסיפרה:

"הפעם עידו גם הפך אלים במיוחד.. הוא קרע לי את התיק ודרך באגרסיביות

על כל הדברים שהיו בתוכו… אחד אחד הוא ריסק אותם מול העיניים שלי…

ועל מה?! על זה שביקשתי שיביא אותה לשולחן.

"זאת הפעם הראשונה שהוא אלים פיזית?" שאלתי.

"לא, היו פעמים קודמות, אבל הוא ישר התנצל, וכמעט הכל היו דחיפות,

רק שהוא מאד חזק אז זה גם מאד כאב…"

הפעם הוא התנקם "רק" בדברים שלך?

"לא, גם אותי הוא משך בכוח…" היא אמרה והראתה לי את הכתם על פרק כף

היד שלה…"אבל הוא התרכז בנזק לתיק…"

ומה עכשיו? שאלתי.

"עכשיו אני רוצה שהוא ילך לסדנה לניהול כעסים…" היא אמרה בחצי חיוך.

"אמרתי לו את זה…"

יקירתי, אמרתי. הוא כל כך ריסק את הנפש שלך שאת פשוט לא רואה כלום

מרוב הריסים. "

החזקתי את האייפון של מיכל ואמרתי לה:

"תעבירי אלי עכשיו למייל את התמונות של הצלליות של DIOR שהוא שבר

לך…" ביקשתי ממנה. מיכל העבירה אלי, פתחתי את התמונה על המחשב

וכשהיא הופיעה מולי בגדול אמרתי למיכל, "תסתכלי טוב,

את רואה את האפר הצבעוני הזה, כן, הוא אומנם עדיין צבע, והוא אומנם

צבעוני, אבל הוא אֶפר, והוא מעוור אותך.את לא רואה כלום.

מערכת היחסים שלך היא לא יותר מאפר שלדים בקבר. אי אפשר

להדביק אפר. לא משנה אם הוא צבעוני או אפילו מחברה ממש יוקרתית

כמו דיור, זה כבר אפר. אין מה לעשות עם זה.

אין לכם ילדים, תתקדמי עם החיים שלך. תעלי בחזרה את הביטחון

העצמי שלך, תבחרי גברים שיפרגנו לך, שלא יכאיבו לך, שלא יעליבו אותך

שלא יכו אותך מילולית או פיזית. כאלו שירצו לבנות אותך ואיתך.

הגבר הזה הוא אפר של קבר. לא יותר מזה.

וכן, גם נשים מוצלחות ויפות כמו מיכל צריכות לשאול את עצמן

לפעמים האם אני עם גבר שבונה חיים או עם גבר שכורה לנשמתי קבר…?

 

חומר למחשבה,

באהבה..ממני שרוני